- משלוח חינם בקניה מעל 50 ₪
- מבצע 3 +1 על כל המוצרים באתר
האלי סולומון
כבני אדם אנו אוהבים לבצע פעולות שיתנו לנו הרגשה טובה עם עצמנו והרגשת סיפוק מצד אחד, והערכה והרגשת הצלחה מצד שני.
זה נכון בזוגיות, בעבודה, בקהילה, וגם בבית עם הילדים.
הילדים שלנו אמנם קטנים אך התנהגותם עובדת בצורה דומה. ילד רוצה לעשות פעולות שיתנו לו הרגשת הצלחה מצד אחד, והערכה מהסביבה מצד שני.
הילדים שלנו ישמחו לעזור במטלות הבית, הם רק מצפים (בתת מודע) לקבל מעט הערכה על כך.
לכל גיל יש את ההערכה המתאימה לו, הקטנים מאוד יסתפקו בתודה גדולה וחיבוק חזק, אולי ממתק מדי פעם, הגדולים יותר ייהנו לשבור שיאים עצמיים, למשל, בעזרת טבלת "עזרה בבית" שתזכה אותם בפרס קטן בסופה.
לילדים בגילאי 3-7 אנחנו יכולים להעניק תחושת עצמאות ואחריות, שעל הדרך תעלה גם את ביטחונם העצמי, זאת בעזרת מילים מעצימות ומקרבות וכן הלאה.
מומלץ להתחיל בכך מגיל צעיר מאוד, גם תינוק בן שנה שרק מחקה את התנועה שלכם ונראה כאוסף, ראוי להתייחס למעשהו ולומר משהו, כגון "איזה יופי, חמוד, כל הכבוד לך שאתה עוזר לאסוף".
כן, גם אם שניה אחר כך הוא יחשוב שיותר כיף לשפוך את מה שהרגע נאסף.
מתוך הסיטואציה הזו חשוב להדגיש דבר נוסף, מה שמתמקדים בו – גדל. זה פתגם ישן ומוכר שנכון בתחומי חיים רבים.
שימו לב, כשאנחנו מעירים הרבה על מריבות הן לא פוסקות, רק מתגברות. גם הצורך שלנו לבקש שוב ושוב ושוב כדי לנטרל התעלמות הוא מיותר. צעקות וחזרתיות יגררו אחריהן התעלמות נוספת.
אבל, באותה מידה בדיוק, אם נתייחס להתנהגות יפה, לרגע קטן של עזרה בבית, של ערבות הדדית, הם יגדלו ויחזרו על כך שוב ושוב.
אם נאיר על כל דבר טוב ולא נעיר על כל דבר פחות טוב, נרוויח בגדול.
אין הכוונה לא לחנך, לא להגביל מותר ואסור או לתת לילד לעשות כרצונו, אלא להמעיט עד כמה שאפשר את טון ההתייחסות לרע, לומר חד וחלק "זה אסור" ולא לתת הרצאה (את ההסברים תשמרו לזמן רגוע יותר).
אבל כשמדובר במעשה טוב, מומלץ להרחיב ולפרט,
לדייק – מה היה טוב, למה זה טוב. אחרי שהילד ישמע, יחבר ויבין, הוא ירצה לעשות זאת שוב.
דוגמא:
הילד חזר הביתה מבית הספר, הוריד את הנעליים בחדר, הניח את התיק ליד הקיר, בא למטבח לשאול מה יש לאכול, לקח צלחת, התיישב ולא קם עד שסיים, ולבסוף, פינה את הצלחת.
ואנחנו? אומרים לעצמנו, איזה יופי, סוף סוף הוא נכנס הביתה רגוע / סוף סוף הוא לא קם מלא פעמים בזמן האוכל / סוף סוף הוא פינה את הצלחת שלו. אבל לילד לא אומרים מילה, כך הרי צריך להיות, לא?
מה הילד קלט כאן? אף אחד לא מתייחס אליי כשאני מתנהג יפה…
איזה פספוס.
הוא הרי היה יכול להתנהג אחרת: להיכנס כרוח סערה, להעיף את התיק באמצע הסלון, להוריד נעל במטבח ונעל במסדרון, לקום עשרים פעם תוך כדי הארוחה, להשאיר בסוף את הצלחת על השולחן ולהיעלם… נכון?
כשנבין שכשהילד עושה מה שראוי ונדרש, הוא מתאמץ לשם כך – נוכל לתת לו את ההערכה הראויה לו.
"איזה כיף לראות אותך רגוע, כל הכבוד שזכרת להניח את החפצים שלך במקומם ולתת לגוף שלך את החיזוק של ארוחת הצוהריים, ותודה רבה שעזרת ופינית את הצלחת."
נשמע אחרת, נכון? כשילד מקבל משוב כזה, הוא יסמיק קצת ויחפש עוד מצבים לקבל את היחס החם מכם, לקבל הערכה.
